רשות הדיבור

הגיע הזמן לכתוב את זה באותיות של קידוש לבנה כדי שאנשים יבינו: "דיבור זה כוח"

ואם עדיין אינכם מבינים למה זה נכון – פשוט תבדקו בארכיון האתר שאתם נמצאים בו כעת – כמה דיבורים היו בזמן האחרון על… ובכן, על דיבור. דיבור אחד, של אדם אחד, במקום מיוחד, שגורם לשתי מדינות לדבר, ולפרש, ולנתח ולהסביר – הרבה מאד זמן לפני שאותו אדם מדובר – בכלל פתח את פיו והאירו דבריו כמו כור גרעיני באירן.

ואם זו לא הוכחה שלדיבור יש כוח – אז מה כן? הרי תמיד חשבנו שרק מי שעושה דברים – מפחיד אנשים – כי הם רואים שהוא איש של מעשים, שיש לו כוח לגרום לדברים לקרות. אבל פה מדובר בסך הכל בדיבורים בעלמא, ואפילו לא בארעא דישראל – אלא השתא התם בבית אמיתי של גויים – ששם אומרים בכל הזדמנות כמה שהם אוהבים את ארץ הצבי – אבל ברגע שמנהיג אחר – שמעז לחשוב אחרת משור הברק שנוגח בקרניו את השליח מארץ ישראל בטענה שהכל פוליטי וכולם אינטרסנטים (ואולי גם קצת אנטישמים) – מבקש לפתוח פה בבית הנבחרים שאינם בוחרים בו – ברגע זה מתחיל מחול שדים והוצאת שלדים מכל הארונות בכל מערכות – העיתונים בארץ ובחו"ל – כדי למנוע מאותו אדם את כוח הדיבור – ואם זה אפשרי אז גם את רשות השידור של הדיבור.

ולמה זה צריך להדאיג את העם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב? כי ברגע שמישהו במקום כלשהו, יהא ידידותי כל שיהיה, מוצא ואולי גם ממציא תירוץ לסתום למנהיג זר, ועל אחת כמה וכמה יהודי, את הפה – צריך להזדעק על הפגיעה באחד העקרונות המקודשים ביותר לאומה האמריקנית, כל-כך מקודש שעיקרון זה הפך לתיקון הראשון בחוקה של ארצות-הברית: חופש הביטוי.

כעיתונאי שלא החל לעבוד אתמול, קסם לי כבר מגיל צעיר כוחה של המילה הכתובה. כשגדלתי קצת, ונפתחה לי דלת לאולפן הרדיו הראשון בו ביקרתי בחיי – הוקסמתי עוד יותר מכוחה של המילה המשודרת. כי אם בעיתון – המילה המודפסת בטעות יכולה להימחק עוד לפני הירידה לדפוס, או במקרה היותר גרוע להימחק מהתודעה בהתנצלות משכנעת במיוחד – המילה שנאמרת בשידור החי כבר הכתה גלים – ואולי חוללה סערה. מה שנאמר – יצא החוצה ואולי השפיע על הרבה אנשים שהשדרן לא מכיר. הדיבור הוא כוח, לטוב ולרע – ואין שום דרך להשיב אותו בחזרה.

כך גם בדיבורים כבדי משקל – שיכולים להשפיע על דברים גדולים בהרבה מזכיה בפרס במשחק רדיופוני, או ידיעה בחדשות שמצריכה את הפסקת רצף השידור לצורך בקשת סליחה.

במשך השנים שכלל האדם את כוח הדיבור והפך אותו לאמנות. היכולת המופלאה שהתגלתה באדם הראשון וכונתה בשם "נפש חיה" – תורגמה על ידי אונקלוס הגר למילים 'רוח ממללא' – כלומר רוח מדברת, שנבדל מהחיות בשל העובדה שיש לו יכולת לקנות חכמה ולבטא אותה בדיבור. אבל למה המעלה המאפיינת את האדם החי היא דווקא הדיבור מכל שאר התכונות הטובות שהשם יתברך העניק לאדם?

מצאתי הסבר יפה לכך בספר נפש החיים (שער א' פ"ד): "ויהי האדם ל-נפש חיה", מורה שבנפיחת בורא העולם נהפך האדם "לנפש מחיה" יש באדם נפש שביכולתה להחיות אחרים. לא זו בלבד שהוא עצמו יצור חי, אלא שהוא תורם גם לאחרים (נפש החיים שער א' פ"ד).

למדנו מכאן שכוח הדיבור שבאדם, יכול לתרום משהו לאחרים – ולהחיות אותם. אז איך וכיצד הפך כוח הדיבור, שהוא על פי פירוש זה עיקר חיות האדם, למשהו זול ורדוד כל-כך?! למה אנשים שמקדישים את חייהם לעשייה ציבורית, ומעוניינים לקבל הכרה והערכה על-כך, מרשים לעצמם "לפתוח פה" כלווייתן שבלע את יונה הנביא ולהקיא החוצה מילים מלאות ארס ולכלוך מהרפש ששקע בתהומות ובמחשכים, רק כדי לתקוף, להשפיל ולהנמיך בן-אדם שרק רוצה לדבר – ומי יודע, אולי הדברים שלו יעזרו במשהו.

אחד העקרונות של חופש הביטוי כפי שהדגיש אותם אחד מהוגי הדעות מהעבר – הינו שמוכרחים לאפשר למי שרוצה לומר דבר – מה להשמיע את דבריו ולא למנוע זאת ממנו בדרכים כוחניות – כי יתכן שדווקא מה שאותו אדם רוצה וחייב לומר – הוא האמת.

בימים מורכבים אלה, שלצערנו – לאלה שאבדו את האמונה במדברים דברי-תורה, ולהשקפתם יש הרבה יותר מאמת אחת פשוטה, אסור לתת לבעלי אינטרסים ומוכרי לוקשים למחייתם לרדד את הדיבור הציבורי שלנו לרמה של זרמי הביוב, רק כדי לנסות ולהוכיח שיש כאלה שרק מדברים ולא עושים, ששומעים חרפתם ומיד משיבים ועונים, ושכל מה שמעניין אותם בחיים זה לייצר פרשות חדשות שאנשים ידברו עליהם כל שבת בדרכם לקונגרס שאחרי התפילה.

ותחשבו על זה – שהמנהיג האמיתי הראשון שעמד מול מנהיג זר ואמר לו "שלח את עמי"- היה בכלל כבד פה וכבד לשון. אבל הכוח שלו היה בכך שהדיבור שיצא מפיו – היה דיבור ישיר ממי ששם פה לאדם.

רוצים לבקר את מבקר המדינה? שלחו דוא"ל  ל- [email protected]